למונגוליה הגעתי בפעם הראשונה לפני עשרים שנה. מאז טיילתי בעוד עשרות מדינות ברחבי העולם, אך  מונגוליה לא יצאה לי מהראש והלב.

כאדם שתמיד נמשך לטבע והרפתקאות, מונגוליה היתה תמצית כל מה שיכולתי לחלום עליו כמטייל:

חוויית חיי נדודים המבוססים בעיקרם על מה שהטבע מביא.

במשך כשבועיים עברתי ממקום למקום, רכוב על גבי סוס. שתיתי מים טהורים ונקיים היישר מהנחלים והאגמים, ישנתי ב״גרים״ של נוודים מקומיים, קטפתי  חופן ועוד חופן של אוכמניות מהשיחים  וצנוברים מהעצים, קוששתי וחטבתי עצים, איתם הדלקתי אש כדי להכין את ארוחת הערב.  מה שהיום הביא ומה שהטבע הביא זה מה שהיה. כל זה קרה בתוך מרחבים שאין להם סוף, בשקט בראשיתי, ללא זכר לציוויליזציה - לפעמים שלושה או ארבעה ימים של רכיבה בלי לראות נפש חיה. רק האדם. הסוס. הרוח והשמיים הכחולים ביותר שראיתי בחיי.

בתוך הטבע הפראי דהרתי דרך כל קשת החווית:

 החל מקושי פיזי והתמודדות נפשית ועד אושר עילאי ותחושת חופש מוחלט.

כשסיימתי את הטיול הראשון במונגוליה, ידעתי שאחזור לשם שוב.

 אכן חזרתי לשם בכדי לגלות איזור נוסף: הרי האלטאי.

 לא האמנתי שהפעם השניה תהיה עוצמתית כמו הראשונה, התבדיתי.

מונגוליה ביססה את אחיזתה בליבי פי כמה וכמה.  רכבתי בשלג, בגשם, בשמש, בקרחונים, עם קשתות בענן והרים מושלגים, עמקים מוריקים ונהרות תכולים.  הלב שוב נפתח מול עוצמות ופלאי הבריאה.

הבנתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה ללבבות נוספים,

להביא את החוויה העוצמתית והמשמעותית הזו אליכם. 

לחזור אל בראשית איתכם. 

ולתת ללב להיפתח ביחד.